תדע פחות תיחיה יותר1
בוקר. אני מנסה בכל כוחי להשלים עוד פסקה משעממת בדוח אינסופי, מתעקש לתת לה גוון של חשיבות. הראש כבד, הידיים מקישות אוטומטית על המקלדת – ואז צלצול. איפה השארתי את הנייד הזה, ולמה שוב שכחתי להשתיק אותו? חייב לסיים, אני ממלמל לעצמי. זו הייתה כרמית. “אה, מאמי,” עניתי. “אתה שומע? יש לי שבוע פנוי! בוא נצא...